ככה נולד לנו עוד ילד של שנינו והפעם לא אני סחבתי אותו, אני קיבלתי אותו מתנה כמו שהוא קיבל את כל הילדים שלנו שאני נשאתי ברחמי.

זה מפחיד כשחלום מתגשם, כי פתאום הגעתי ליעד, הוא השלים את חלקו בהגשמה ועכשיו זה עלי ליישם את החזון.

התחברתי לאיכות המים ולקצב שבו הם נעים בתוכי, "בקצב המים" אני קוראת לזה.

וככה לאט לאט, מפה לאוזן, מפוסט פרגון אחד לאחר, בהודייה אין סופית למרחב המיוחד הזה, התחילו להגיע נשים מקרוב ומרחוק, ועוד לפני שהן נכנסו למים הן התמלאו התרגשות מהמרחב הרחמי והמכיל הזה והרגשתי שהטיפול כבר מתחיל בתחושת הבטחון שהוא משרה.

אני מלאת הודיה על המרחב הזה, בו נשים מרגישות בטוחות לנוח, להרפות, לשחרר את הכאב ואת הפחד ואת שגרת היומיום ומסכימות לצלול פנימה אל עומקי נשמתן.

כל אחת עם הסיפור שלה נכנסת למים ויוצאת טיפה שלווה יותר, רגועה יותר, מחוזקת, מאמינה, שמחה בעצמה על הבחירה לקבל מרפואת המים.

כשאני מסתכלת על הכיפה הגאודזית חיבורי המשולשים מזכירים לי את מהות הטיפול הרגשי:

מטפל- מטופל- מים.

בטיפול הרגשי במים המטפל והמטופל נמצאים "באותה סירה" ומתקיימים בה סוגים שונים של תקשורת מילולית וגופנית. 

והמים הם מטפל נוסף, אם לא העיקרי בתוך המשולש.

מסתכלת עליה ועל הדרך שעברנו ומודה על החלום שהתגשם, על מקדש המים הקטן שלי הממלא בהשראה ועל ידיעה פנימית שזו המהות שלי.